צימרים בגולן

ההחלטה היתה קשה במיוחד הפעם. גליל, גולן, ים המלח או דרום. אבל, אני מודה, החלטות כאלה הן בונוס בימים כאלה. עודד לקח יוזמה והחליט. צימרים בגולן. שם הרי גולן, הוא אמר לי. האם תיארת לעצמך שלושה ימים בנופי הגולן ההרריים?

לא הייתי צריכה אפילו לענות לו. ברור שלא דמיינתי את עצמי בנופים כלשהם. הדמיון היחיד שהיה המציאות היומית שלי, היה הפקקים בתל אביב. אבל, עודד איכשהו שכנע אותי ושמנו פעמינו אל עבר

צימרים ברמת הגולן.

לא תיארתי לי עד כמה ארצנו הקטנה גדולה. נסענו שעות ארוכות, בדרכים מדהימות, שלעירונית כמוני, ודאי שזה נס לצפות במראות המדהימים שנגלו לעיני. לא קבענו מראש שום דבר, נתנו לטבע להוביל אותנו, והתנתקנו מהכול. אפילו הניידים שלנו הושארו בבית.

נשמע מוזר. בטח, מי יכול לדמיין עצמו בלי נייד. זה ממש טירוף בימים אלה. אבל אנחנו החלטנו להתעלות על עצמנו. צימרים בגולן ללא ניידים וללא צלצולים מטרידים. עודד ואני היינו תמימי דעים בעניין זה וזה מאוד מצא חן בעיניי.

אחרי יום ארוך בדרכים החלנו להרגיש לקראת ערב רעב. צימרים בגולן או לא… אבל הבטן קראה לנו. עצרנו במסעדה ביתית שלא הכרנו ונכנסנו לתוך כוך חשוך שהפיץ ריח של עשבי תבלין. הריחות היו מבטיחים ובאמת אל השולחן מייד הגיעו תבלינים ריחניים שוחים בשמן זית ושום, והוגש לנו לחם טרי בו טבלנו לנו, ונהנינו ממבחר הטעמים המפתיעים שהפיקה לנו הארץ.

עודד ואני לא חשנו כל צורך לשיחה. שנינו היינו שקטים וכל אחד בתוך עצמו אך עם זאת היינו ממש ביחד. שנינו היינו זקוקים לשקט, לדממה. לפגוש את עצמנו. כמו כאן.

עברנו כמה ימים מדהימים ביחד. כל אחד לקח לעצמו זמן לטיול, לטיפוס על הרים ולהכרת הטבע המיוחד שהקיף את האזור הזה של צימרים בגולן. ספגנו את האוויר השקט והריחני, את ההרים שהקיפו אותנו, את סוג האנשים שעברו מידי פעם לידינו, אם כי הם היו ספורים.

וחזרנו לתל אביב. החזרה הייתה כמהלומה. אחרי השקט, חשבון הנפש והמנוחה, החזרה הייתה כמו נחיתה לא ממש רכה. אבל, חוזרים לשגרה וממשיכים אל קצב החיים המטורף.